שנה טובה, החבר לנין: מסע אל הקהילה היהודית בחבל הארץ הסובייטי האחרון בעולם
פתאום, בלב השוק, ניגשו אלינו אנשי ביטחון. הם דרשו לדעת מה מעשינו ומי אישר לנו להיכנס. קצב הלמות הלב גבר • כמו מסע בזמן נחתנו בלב השריד הסובייטי האחרון בעולם, ברפובליקה מסוגרת שמתנהלת כמדינה לכל דבר, למרות שאף אחד בעולם, כולל לא האו"ם, לא מכיר בה • ודווקא פה מצאנו קהילה יהודית קטנטנה שפתאום מתעוררת לחיים
חנן גרינווד , טרנסניסטריה
13/9/2023, 07:47, עודכן 18/9/2023, 16:19
הלילה היה אפל וקר כשהגענו למעבר הגבול של חבל הארץ טרנסניסטרייה. עצים סגרו על שני צידיו של הכביש המשובש שעליו נסענו, והכפרים לצידו היו חשוכים. גשם זלעפות ירד לאורך כל הדרך, והפסיק רגעים לפני שהגענו לנקודת הביקורת. "המתנו לכם", אמרו השומרים לוולדמיר הנהג ואישרו לנו להיכנס. מעל ראשנו ניצב הסמל של חבל הארץ, שתי שיבולי חיטה וביניהן הסמל שכמעט נכחד, "הפטיש והמגל" על רקע אדום. ברוכים הבאים לשריד האחרון של ברית המועצות.
ביום למחרת יצאנו, אורן הצלם ואני, לסיבוב ראשון בחבל הארץ כמעט יחיד במינו, שמנסה לשמר את ההיסטוריה הסובייטית שאותה היא רואה כאידיאלית, לצד קפיטליזם ומודרניזציה, עד כמה שניתן. פסלים ענקיים של מייסד התנועה הבולשביקית ולדימיר איליץ' לנין, לצד בתי קולנוע שבהם מוצגים סרטים של ברוס וויליס. אוטובוסים חשמליים מימי בריה"מ שמכונים "טרוליבוס", לצד אוטובוסים חדישים שלא היו מביישים כל בירה אירופית.
טנק סובייטי בכיכר המרכזית בבנדרי, צילום: אורן כהן
כמה חודשים קודם פנו אלינו אנשי חב"ד במולדובה ובפיהם הצעה חריגה – להגיע לביקור בטרנסניסטרייה, חבל ארץ שאפילו השם שלו שנוי במחלוקת ואינו מקובל על כולם. באופן נדיר ביותר הסכימו בחבל הארץ המזרח־אירופי לאשר לנו, עיתונאים, להיכנס למקום ולאפשר לנו הצצה לאחת המדינות המעניינות ביותר באירופה, שאותה כמעט אף אחד לא מכיר. חבל ארץ שמשלב קומוניזם וקפיטליזם, קדמה לצד התרפקות על אומה סובייטית שאינה עוד. חבל ארץ שאין אומה בעולם אשר מכירה בה רשמית כמדינה "תקרא למדינה 'פרידנסטרוביה'", ביקש מארק פינקלזון, נשיא הקהילה היהודית הקטנטנה, שמונה בין 900 ל־1,000 בני אדם בלבד. הסיבה היא שהשם המוכר יותר, טרנסניסטרייה, הוכתם על ידי הנאצים, שביצעו זוועות באזור ענק שכונה במהלך השואה באותו השם. 150 אלף יהודים נרצחו במהלך השואה בשטחיה, שכללו גם חלקים מאוקראינה ומסרביה, כך שלא פלא שבחבל הארץ לא רוצים קשר לשם זה.
"הרפובליקה המולדובנית של פרידנסטרוביה", או בקיצור "פרידנסטרוביה", היא חבל ארץ צר ביותר, ורוחבו הממוצע הוא כ־10 ק"מ בלבד. אורכו כ־400 ק"מ, לאורך הגדה המזרחית של נהר הדניסטר, והוא כלוא בין מולדובה לבין אוקראינה ורומניה. רשמית, אף שחבל הארץ קיים כבר 33 שנה, הוא שייך למולדובה.
במרכז העיר בנדרי, העיר השנייה בגודלה, ממוקם מפעל נעליים גדול בבעלותו של מארק. המפעל, שמוכר נעליים בכל אירופה, נמצא מעבר לשני שערים גדולים ובצידו כמה חדרים קטנים. שם נמצא כרגע בית חב"ד מאולתר, אשר במרכזו בית כנסת קטנטן שאליו מגיעים כמה עשרות מתפללים מדי שבת. מחוץ למבנה, על הכביש הראשי, כתובת גרפיטי ענקית שמספרת את סיפורה של העיר, החל מהמאה ה־17 ועד ימינו, ואת הסיפור של המדינה שאף אחד לא מכיר.
בספטמבר 1990, כשמולדובה עוד היתה חלק מבריה"מ, הכריזה טרנסניסטרייה לראשונה על עצמאות, אך כמעט מייד הודיע מיכאיל גורבצ'וב כי ההכרזה חסרת בסיס חוקי. בהמשך התקיים משאל עם באזור, ויותר מ־90% מתושביה תמכו בהמשך קיום בריה"מ, בעוד שבמולדובה קידמו הקמת מדינה עצמאית. בדצמבר 1991 הכריזה טרנסניסטרייה על עצמאות רשמית, ושלושה חודשים מאוחר יותר מולדובה פתחה נגדה במלחמה. שנתיים לאחר מכן, במחיר של אלפי הרוגים, נסוגה מולדובה מחבל הארץ. מאז נשמר השקט בחסות 1,200 לוחמים רוסים שנמצאים ושומרים על מחסנים עצומים שבהם 40 טונות של אמצעי לחימה, שריד שנותר לאחר התפרקות בריה"מ. בשל הרגישות הרבה אין אפילו אומה אחת שמגדירה את טרנסניסטרייה כמדינה, אף שרוסיה כן תומכת בה במידת־מה.
מלון עם נוף לרצח
אנו יוצאים מחדרנו במלון שנמצא במבצר בנדרי, אחד מאתרי התיירות המרשימים והיחידים בחבל הארץ, בשעות הבוקר המוקדמות. השמש מאירה על גשר שנמצא בסמוך, שעליו דגל גדול בצבעים אדום, לבן וכחול. לטרנסניסטרייה שני דגלים: דגל אדום־ירוק שעליו סמל הפטיש והמגל, ודגל שדומה באופן מטריד לדגל של רוסיה. הדבר אינו מקרי: רבים מאוד מהתושבים תומכים בגלוי ברוסיה והיו שמחים לחזור להשתייך אליה. במערב חשדו עם פרוץ המלחמה עם אוקראינה ב־2022 שהתכנון של רוסיה היה לכבוש אותה במהירות ולהמשיך מייד לתוך טרנסניסטרייה. פרס של 40 טונות כלי נשק ותמיכה מצד התושבים חיכו להם, אך ההתחפרות בבוץ האוקראיני שיבשה את התוכנית.
המלון מקבל ניקוד של 9.3 בבוקינג, ולא במקרה. חדרים מרשימים, ניקיון קיצוני (אחת המנקות ניקתה גרגירי אבק בלתי נראים על גג הסככה מחוץ לבניין) ואתר היסטורי ששופץ על ידי אונסק"ו, לצד לונה־פארק קטנטן בסגנון בריה"מ. המחיר אטרקטיבי גם הוא – 63 דולרים ללילה באתר ההיסטורי הכי מבוקש בחבל הארץ. אך שניות לאחר שיצאנו נזרקנו לתוך המציאות. דרך שתי דלתות ענק ומנהרה מגיעים לחומה העתיקה של המבצר, ובה נראים חורי קליעים רבים. עשרות חורים, בגובה ראש של גבר מבוגר, בגובה ראשו של ילד בן 3. כאן הנאצים העמידו בשורה מאות מהיהודים שהתגוררו בעיר ורצחו אותם ביריות. פתאום הפסטורליות מקבלת תזכורת מזעזעת. מלון מפואר, ציון כמעט מושלם – וחדר עם נוף לרצח יהודים.
על גדת נהר הדניסטר, רגע לפני טבילה במים החמימים של תחילת ספטמבר, אנחנו פוגשים את הרב מנחם מענדל גוצל, השליח הראשון של חב"ד לחבל הארץ המסוגר. הוא בן 26, ואת דרכו בעולם השליחות החל בקישינב, בירת מולדובה, שממנה פועלים כל השליחים. הרב גוצל שם לעצמו למטרה להכניס את חב"ד לטרנסניסטרייה באופן מוסדר. לאחר שנישא עם לאה ברכה השניים לקחו את העניין צעד קדימה.
בשנים האחרונות מגיעים בני הזוג לחבל הארץ בכל שבת, וכמובן גם בחגים. בקרוב יעבור הרב גוצל עם משפחתו לבנדרי ויתחיל בשיפוץ של בית כנסת ראשון בחבל הארץ זה עשרות שנים, מבנה שקיבל מהשלטון בסיוע של מארק פינקלזון, איש עסקים מקומי מצליח שפועל לשקם את הקהילה היהודית בעיר ובחבל הארץ. "כבר תקופה שאנחנו פועלים במקום, אבל מתחילת השנה התחלנו להגיע לכאן בכל שבת ובחגים", הוא מספר. "השאיפה שלנו היא להקים כאן מרכז גדול ומשמעותי".
"בחיים לא הייתי מעז לבקש מאדם ללכת לגור במקום הזה, מדובר בזוג מאוד מיוחד", מודה הרב זושא אבלסקי, מנהיג הקהילות היהודיות במולדובה ובטרנסניסטרייה. "בהשוואה לקישינב, שלא לדבר על מקומות אחרים באירופה, מדובר במקום מאתגר ליהודים. בקישינב יש להם בית כנסת, מקווה, אוכל כשר. בבנדרי אין שום דבר מכל זה".
החזון של מארק
הרב גוצל מתפשט במהירות ומזנק לטבילה במים. מתחרה עם אחד התושבים המקומיים בזרם הסוחף. לאחר מכן הוא מתלבש ואנו עושים את דרכנו לתפילת שחרית במפעל הנעליים, ושם אנחנו פוגשים שוב את מארק. קודם לשואה היו בבנדרי 35 אלף יהודים, כיום יש כ־300 במקרה הטוב.
מולדובה, השכנה, הוגדרה בעבר כאחת המדינות הגרועות ביותר באירופה, אך למרות שלפחות מבחינת תשתיות ונוחות לעיתים טרנסניסטרייה עולה עליה, לא פשוט להסתדר שם, וזאת בלשון המעטה. בחבל הארץ מחזיקים במטבע משל עצמם, אך בנקים בינלאומיים מסרבים לסחור בו ולכן היא מפעילה בנקים עצמאיים, מה שלא מאפשר לתיירים לשלם במקום בכרטיס אשראי. שכירות לחודש היא בסביבות 100 דולר בלבד לדירה מרווחת, אך אין דירות רבות בנמצא. בסיור ברוב שטחי חבל הארץ זיהינו אתר בנייה אחד בלבד. המחירים שבהם ייתקל תייר בעת טיול נמוכים ביותר.
בשעות הבוקר המוקדמות העיר מנומנמת למדי. יותר מ־90 אלף בני אדם מתגוררים במקום, עוסקים בעיקר בחקלאות או עובדים במפעלים שונים. ילדיהם זוכים לחינוך חינם, מהשעה 9 בבוקר עד השעה 6 בערב, וארוחות מוגשות בבית הספר. אוטובוס חשמלי עתיק חולף על פנינו, ובתוכו כמה עובדים שעסוקים כל אחד בענייניו.
בצומת גדול ניצבת עמדת משטרה ולידה שוטר חמוש בקלצ'ניקוב. מצד ימין שלו מחנה צבאי שעליו דגל רוסיה, גדרות צהובים שמסתירים את תכולת המתחם, שאותו אפשר רק לדמיין, ומצד שני אנדרטה גדולה. טנק ישן ומצוחצח ניצב במרכז וסביבו פרחים שהונחו רק יום קודם לכן, ועמוד שיש עם סמל חבך הארץ – שיבולי החיטה מסביב לפטיש והמגל. מתחת לגשר ישן מונחים פסי רכבת, רק שאלו לא מובילים לשום מקום: בהיעדר יחסים דיפלומטיים, ובשל הרגישות, הפסים משמשים רק לתנועת רכבות בתוך חבל הארץ הקטן.
הרב גוצל מתפשט במהירות ומזנק לטבילה במי נהר הדניסטר, צילום: אורן כהן
אנו נכנסים לשכונת מגורים ישנה ומגלים שהפאר נותר רק בכבישים המרכזיים. בניין רכבת בסגנון סובייטי בעל חלונות מתפרקים ובטון מחורר מקדם את פנינו. במרכז המתחם גן משחקים קטנטן, שניכר כי נבנה לפני עשרות שנים. בחניה רכבי לאדה עתיקים לצד לינקולן חדשה. חלק מהתושבים, שמרוויחים מאות דולרים בודדים בחודש, מתנחמים בלהעיף מבט ולהתלהב מהרכב שאותו הם בוודאי לא מסוגלים לרכוש.
בבית הכנסת המאולתר שבמפעל הנעליים מחכים לתחילת התפילה כמה עשרות בני אדם, רובם מבוגרים. אחד מהם הוא אליעזר נודלמן, אלוף־משנה בצבא האדום, בוגר המלחמה באפגניסטן בשנות ה־80 וכיום תושב נתניה. הוא מגיע מפעם לפעם לטרנסניסטרייה למטרת עסקים ומבקר באופן תדיר במתחם המאולתר של הרב גוצל.
רוסיה או מולדובה? – אני שואל אותו, והוא עונה באופן נחרץ: "רוסיה טובה ליהודים. רוסיה הצילה את היהודים בשואה, כשאף אחד אחר לא הסכים להציל אותם. פה ראש הממשלה יהודי, אלכסנדר רוזנברג. המקום הזה צריך להיות חלק מרוסיה. המלחמה פרצה ב־1992 כי המולדובנים רצו להפוך לרומניה. הרוסים עשו כאן את כל התעשייה, ומולדובה רצתה לזרוק אותם מכאן ולהפוך לבעלת הבית".
התעוררות יהודית
רומן (ראובן) שוורצמן (73) מקדם את פנינו בחיוך רחב ומזמין אותנו פנימה לתוך ביתו. חצר גדולה מקיפה את הבית ובה עצי פרי. על גבי שולחן פלסטיק ניצבים פירות יער טריים, ורומן מספר שקטף אותם במיוחד. הבית עצמו אינו גדול והוא מרוהט בצניעות. הקירות מצופים טפטים בסגנון מזרח־אירופי, ועל אחד מהם ציור משעשע של כלב חבוש כובע של קפטן. על שולחן קטן דיסק שכולל מוזיקה בסגנון כלייזמר של הנגן והמשורר קונסטנטין מוסקוביץ'.
"אני מבין קצת עברית", מחייך רומן ועובר לרוסית. "אני גר כאן 50 שנה. לפני שהאנשים של חב"ד באו לא היה כאן שום דבר שקשור ליהדות. בתקופה הסובייטית נסגרו כל בתי הכנסת, וכשבריה"מ נפלה כבר הכל נשכח. היו כאן אנשים שעוד זכרו בערך מה זה יהדות מילדותם בשנות ה־40. בתקופה הסובייטית היו אנשים שהתפללו במחבוא, היו כאלו ששמרו שבת, אבל אחרים חששו וצעקו עליהם. כעת המצב טוב לאין־שיעור. אני מחובר ליהדות יותר מאי־פעם. בני גר בישראל, וכך גם רוב הקרובים שלי. אני הייתי גם כן בישראל, אבל יותר נוח לי להיות כאן. פה יש לי בית, חיים".
ברחוב סמוך ממתינות לנו נטשה צ'ריפבה (68) ואולה (49), אם ובתה. ביתן עמוס קישוטים ותמונות. טלוויזיה קטנה משנות ה־90 דולקת במטבח על ערוץ חדשות כלשהו, ובצד השני מכונת תפירה ישנה. השתיים מתיישבות על ספה בחדר מגורים קטן ומחבקות את כלב הביגל שלהן, שנובח בחשש מול האורחים הבלתי מוכרים שפלשו לביתו.
מארק פינקלזון, נשיא הקהילה היהודיתשל טרנסניסטרייה, צילום: אורן כהן
"בני המשפחה שלנו גרים באשקלון, בחיפה ובתל אביב", מספרת נטשה. השתיים עברו לטרנסניסטרייה ב־1987, רגע לפני נפילת מסך הברזל, מאוקראינה הסמוכה, ואולה משתפת כי בקיץ שעבר נפשה בישראל אצל אחותה הצעירה. נטשה היא מהנדסת שיצאה לפנסיה, ואולה עובדת כמוכרת בחנות רהיטים. "אנחנו מאוד מחוברות לשורשים שלנו. תמיד ידעתי שאני יהודייה. אמא שלי סיפרה לי מה זה אומר להיות יהודייה", אומרת אולה. כשאני שואל את נטשה איך היא רואה, כילידת אוקראינה, את המלחמה במדינה השכנה, היא אינה חוסכת ביקורת: "זה כמו נאציזם שם", היא מתיישרת על פי התעמולה הרוסית.
לא רחוק מהבית של השתיים מתוכנן להיבנות בית חב"ד של ממש בחודשים הקרובים. מבעד לשער ירוק וישן אנו עוברים בסמוך לרכב מרצדס שידע ימים טובים יותר, ונכנסים למבנה שבעבר היה בית ספר וכעת מיועד להיות בית חב"ד הראשון בחבל הארץ, והמבנה היהודי הרשמי היחיד שבה לעת־עתה. בין היתר יהיו במקום גם מקווה טהרה וחדר אוכל.
"מדובר במבנה שהעניקה הממשלה לקהילה היהודית כדי לאסוף את היהודים, בסיוע ובתמיכה של מארק", מספר הרב גוצל. "אנחנו בונים כעת קהילה יהודית מחדש, עם כל השירותים שיאפשרו להם לשמור תורה ומצוות. מה שמיוחד במדינה הזו, שהיא מדינה לא מוכרת לרוב הישראלים, זה שאנו מחיים את הקהילה, אנחנו מחזירים לחיים את הקהילות שהיו כאן במשך שנים רבות ונעלמו. מבחינתנו אנחנו בונים את ההיסטוריה מחדש".
יין כשר בן 120 שנה
הרב מנחם מנדל אקסלרוד, שליח חב"ד לקישינב, עומד באמצע לול תרנגולות ענק וסכין חדה בידו. שבוע לפני ראש השנה הוא מתכונן לשחיטת ענק, גם כדי להאכיל את ההמונים שנמצאים בדרכם לאומן וגם לטובת השליחים שיצאו לראש השנה לערים השונות במולדובה ובטרנסניסטרייה.
אמנם בית חב"ד הולך ונבנה בבנדרי, והוא ירכז את הפעילות בטרנסניסטרייה, אך האופרציה כולה מתנהלת מקישינב, עיר בת מיליון תושבים שממוקמת כשעת נסיעה מחבל הארץ הלא מוכר. "קישינב היא המרכז של החיים בכל האזור, ולכן השליחים גרים כאן ויוצאים לרוב המקומות. אנחנו רוצים לעשות את ראש השנה בקהילות, אבל אין בכל מקום מטבח כשר. אין יין וחלות, אז המטבח שלנו בקישינב מייצר כל מה שצריך. עד לפני פחות משנה כל האירועים בבנדרי היו ניזונים ממנו, וגם כיום אנחנו מסייעים רבות".
בית חב"ד בקישינב הוקם עוד קודם לנפילת מסך הברזל על ידי הרב זלמן אבלסקי ורעייתו לאה. בגיל 92 היא נחשבת כיום לשליחת חב"ד המבוגרת ביותר בעולם, ועדיין עושה חלק נכבד מזמנה בחבל הארץ, אף שבנה, הרב זושא אבלסקי, נטל את המושכות, לצד שלוש משפחות נוספות של שליחי חב"ד.
"הרבי מלובביץ' שלח אותנו לשם אחרי 30 שנה כשליחי חב"ד בקריית גת", היא מספרת. "אמנם לא היינו צעירים, אבל הספקנו הרבה. כשהגענו לא היה כלום והקמנו בית ספר, גן ילדים, בית כנסת, לא מעט דברים". היא ניצולת שואה, ושני הוריה נרצחו בטרנסניסטרייה. כילדה גדלה במנזרים, ולאחר מכן ניצלה על ידי אדמו"ר שזיהה כי מדובר בילדה יהודייה. לכן, במידת מה, מדובר בסגירת מעגל עבורה. "כשבאנו למולדובה לא היה בה שום דבר יהודי. בהתחלה היה מאוד קשה, סחבנו סלים מהשוק כדי להאכיל אנשים, וזה מדהים לראות איזו דרך עברנו".
מתפללים בבית הכנסת המאולתר במפעל הנעליים, צילום: אורן כהן
בנה, הרב זושא, אומר כי מבחינתו שיקום הקהילה היהודית הוא הניצחון האמיתי על השואה. "אני מעדיף לא לשקוע בהיסטוריה, למרות שבהחלט מדובר בסגירת מעגל, אלא להציל אנשים, כי בכל יום אנחנו מאבדים אותם. לי יש מטרה – להחיות את הקהילה. הנקמה שלי בנאצים היא לבנות את הקהילה מחדש. אם אתה שואל אותי מה היעד – זה להכפיל את מספר היהודים שאליהם אנחנו מגיעים בטרנסניסטרייה ובמולדובה. מבחינתי, בית חב"ד בבנדרי זה משהו מהשמיים. אחרי שאבא שלי נפטר החלטתי להקים מכון לסמיכה לרבנות וחיפשתי תלמידים. תורם הסכים לתרום לי כסף, אבל ביקש שמישהו יגיע בכל שבוע לבנדרי. הסכמתי, ואחד הבחורים שהגיעו היה הרב גוצל. זה מדהים".
כדי לספק את כמויות האוכל הנדרשות יש לשליחי חב"ד במולדובה הסכמים עם מפעלים ועם עסקים שונים. חווה חקלאית מספקת להם עופות וירקות, ואת היין הם מייצרים באחד היקבים המפורסמים באירופה – יקב קריקובה. מדובר ביקב שנמצא בפרוורי קישינב, ושבין היתר מאוחסן בו על פי פרסומים שונים אוסף היין של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין.
העובדה שצריך לקבוע תור מראש כדי להיכנס למתחם לא מרתיעה אותנו, והנהג שלנו, ולדימיר ירוסלמסקי, מולדובני ממוצא יהודי שהתגורר לא מעט שנים גם בישראל, מוצא פתרון – מעט כסף עובר למלצר במסעדת היקב, ואנו מקבלים סיור אקספרס לטובת צילומים.
אנו דוהרים ברכב חשמלי מתחת לאדמה. מדובר בעיר שלמה בטמפרטורה קרירה מתחת לפני האדמה, במכרה ישן. כ־150 ק"מ, 530 דונם, שאוצרים בתוכם 10 מיליון בקבוקי יין. המלצר מוביל אותנו במהירות למחסן אדיר שבו בקבוקי יין עתיקים ויקרים להחריד, ומפנה את תשומת ליבנו לבקבוק ספציפי שנמצא בתצוגה – "אסתר ירושלים, 1902", מבשר השלט. יין שנוצר בתחילת המאה ה־20 לכבוד פסח. פיסת היסטוריה יהודית עמוק מתחת לאדמה בפרוור מולדובני.
ד"ש מלנין
בחזרה לטרנסניסטרייה. קבוצת הנערים והנערות שהתגלגלה מצחוק לפנינו היתה מקסימה. שישה צעירים משתובבים במרכז עיר הבירה טירספול ביום חופש. בני זוג מתנשקים באהבת נעורים קסומה, שניים אחרים בועטים כדור זה לזה ונהנים מיום חופשה כמו שרק נערים ונערות מסוגלים ליהנות, בלי צל של דאגה על ראשם.
"שלום!" אמר ארטיום בעברית והתגלגל מצחוק כשזיהה את הכיפה על ראשי. אמו נשואה ליהודי ואת החופשה הקודמת בילה באילת, מה שכמובן גרם לו לנסות לגרד כמה שיותר מילים שזכר בעברית.
"אנחנו חברים במקהלה", מספרים לנו סווטלנה, ולד, ארטיום, אנסטסיה, דניק ומריה. נערים ונערות בני 16-13 שיצאו ליום טיול בעיר מגוריהם. "אנחנו הולכים לפארק ביחד, לסרט, לבית קפה, לבר", אומרת מריה, וכשאני מזדעק ואומר להם שבכל זאת הם ילדים, הם מחייכים חיוך רחב. "הכל בסדר", אומר ארטיום בעברית צחה, והיתר מתגלגלים מצחוק.
כשאני שואל איך זה לחיות במקום כמו טרנסניסטרייה, האם יצאו למדינות אחרות והאם היו רוצים עתיד אחר – הם משיבים כי אינם רואים את עתידם שם. "כולנו יצאנו לחו"ל. אילת, רוסיה, בולגריה, אוקראינה. ברור שאנחנו מרגישים שונה במדינה. אנחנו רוצים לעבור למדינה אחרת כשנהיה גדולים. לא מרוויחים כאן מספיק. כיף כאן, אבל במדינות אחרות יש יותר אפשרויות", מודה אנסטסיה.
הרחבה במרכז טירספול, עיר הבירה של טרנסניסטרייה, מרשימה בכל קנה מידה ומזכירה סרט ישן ממרכז מוסקבה שקם לחיים. פסל ענק של לנין מקדם את פנינו בכניסה לבניין הפרלמנט, ואורן מתקתק במצלמה באינטנסיביות, מלחיץ את מארק שמודע לכך שצלם עיתונות הוא אינו מחזה נפוץ בחבל הארץ. כמה עשרות מטרים משם ניצבים דגלי ענק של המחוזות השונים בחבל הארץ ושני דגליו. במרכז הרחבה ניצבים פסל ענק של גבר רוכב על סוס ושלט גדול שעליו המספר 33 – שנות עצמאותו של חבל הארץ. אני מרים את הטלפון כדי לצלם תחנת אוטובוס ומייד מוריד אותו, מכיוון שחייל יושב בפנים. יש דברים שאסור לעשות.
טרנסניסטרייה היא כנראה חבל הארץ היחיד באירופה שמתהדרת בסמלים סובייטיים למהדרין. פסלים של לנין ניצבים בכל עיר וכפר, בעוד במדינות אחרות הפילו והרסו פסלים כאלו עם נפילת מסך הברזל. מול פסל אחר של לנין ניצב בית קולנוע, במבנה שמזכיר תיאטרון ישן. המראה בפנים מפתיע במיוחד: קירות מעוצבים כמעין ארמון מימי הצארים, וביניהם דמות קרטון של ברוס וויליס בגודל מלא כשהוא מחזיק מקלע בידו. הארמון הצארי, המבנה הסובייטי, והדמות האמריקנית – שילוב כמעט בלתי אפשרי.
מימין: רומן שוורצמן, הרב גוצל וכתבנו חנן גרינווד, צילום: אורן כהן
אורן ואני נכנסים לשוק מקומי יחד עם ולדימיר הנהג ומגלים שפע. דגים ועופות, מלונים ואבטיחים, חצילים סגולים לצד פירות יער מציפים אותנו מכל עבר. גברים ונשים מביאים מכל האזור גידולים מהשדות הפרטיים שלהם ומשווקים אותם לתושבי הערים. אך אז אנו נתקלים בבעיה חמורה. רגעים אחרי שנכנסנו לשוק ניגשו אלינו אנשי צבא והחלו לתשאל אותנו. אורן הושיט לי מאחורי גבו בדיסקרטיות מארז שבו כרטיסי זיכרון עם אלפי תמונות מהביקור הנדיר, מחשש שיוחרמו, והתחלנו ללכת לאט החוצה.
ביציאה עצרו אותנו שלושה – שני חיילים ואדם לבוש אזרחי. "מי אישר לכם להגיע?" נבח האזרח, והנהג הסביר שאנו נמצאים כאן באישור השלטונות ובברכתם. רגעים של מתח והבנה שאנו שניות לפני מעצר וחקירה אינטנסיבית – והשלושה התרצו. יצאנו מהמתחם בלב דופק.
זיכרון כואב
אנו יוצאים מהעיר, והרב גוצל מכין אותנו לנסיעה ארוכה. היעד – כפר בשם רשקוב, שבו מקווה מארק להקים מוזיאון יהודי ייחודי. הרכב דוהר בכביש שנסלל על ידי הסובייטים וידע ימים טובים בהרבה, במהירות של 140 קמ"ש, ומשני הצדדים עצים מטילים עלינו צל. כאן ניכר היטב הרוחב הקטן של חבל הארץ. מצד ימין אוקראינה, מצד שמאל טרנסניסטרייה. זהו חבל הארץ/מדינה היחיד בעולם שסמלו הוא עדיין הפטיש והמגל נמצאת בדיוק בין הפטיש לסדן, בין מולדובה שלפחות בעבר רצתה בגלוי להשתלט עליה לאוקראינה שבה מתחוללת מלחמה. בצדדים נמצאים מחסומים בלתי מאוישים שממתינים ליום פקודה. כשבמדינה השכנה מתחוללת מלחמה עקובה מדם, בטרנסניסטרייה לא לוקחים שום סיכונים.
לנין מציץ מכל פינה, צילום: אורן לנין
לפתע עוצרות שתי המכוניות בצד הדרך, ומארק מסמן לנו לצאת. הוא פותח שער ואנו נכנסים למתחם גדול וריק, שבו רק שני פסלים. "כאן", הוא אומר בקול קודר, "נרצחו 18 אלף יהודים בשואה בבורות הריגה. המקומיים מספרים שהאדמה המשיכה לזוז כמעט שבועיים אחרי הטבח". התחושה היא שהאדמה בוערת מתחת לרגלינו. אלפים על גבי אלפים של יהודים נרצחו ונקברו כאן, בקבר האחים של דובסרי. שני הפסלים מצמררים במיוחד: באחד אב מחבק את שני ילדיו, בשני דמות נטולת פנים, ספק גבר, ספק אישה, ספק מלאך המוות, וכיתוב ברוסית, ביידיש ובאנגלית – "בשביל מה?".
הנסיעה נמשכת, ורגע לפני השקיעה אנו מגיעים למבנה ענק. בכפר קטן ניצב אחד מבתי הכנסת המפוארים ביותר שנבנו במאה ה־18. שלט בעברית קלוקלת מסביר כי מדובר במתחם שמהווה "אנדרטה ארכיטקטונית מונומנטלית בסגנון הבארוק עם אלמנטים בסגנון רוסנו־גותי". המתחם נשרף בשנות ה־30, תחת השלטון הסובייטי, וננטש. ארון הקודש, שהיה עשוי אבן, שרד. "קניתי את כל המתחם והרסתי מבנה שנמצא לידו", מספר לנו מארק. "אני מעוניין להקים במקום מוזיאון יהודי ובית כנסת". הרב גוצל ואני מתפללים יחד תפילת מנחה, ולאחר מכן הוא תוקע במקום בשופר. מי יודע מתי היתה הפעם האחרונה שדבר כזה נעשה כאן.
מארק הוא אחת הדמויות הבולטות בקהילה היהודית. עד לפני כמה שנים לא היה לו שום קשר ליהדות, אך כעת הוא דוחף קדימה את הנושא בכל כוחו. במהלך הנסיעה הראה לנו לא מעט אנדרטאות יהודיות מרשימות, ואפילו בית עלמין יהודי שאותו דאג לשפץ. "אני רוצה שהמדינה הזו תהיה בית חם ליהודים. רוב היהודים שהיו כאן עזבו לישראל. מבחינתי אין סיבה, הם צריכים להיות כאן ולחזק את הקהילה", הוא אומר. כמה עשרות מטרים מהמתחם נמצא בית עלמין יהודי עתיק, שבו קבור בין היתר רבי שבתי מרשקוב, אחד מתלמידיו של הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות. כיום לא נותר בכפר אפילו יהודי אחד.
מארק משבח את הרשויות שמסייעות לו רבות בשיקום הקהילה היהודית, ובראשם נשיא הרפובליקה. "הנשיא ואדים קרסנוסלסקי עושה הכל כדי לסייע לנו. אנחנו מקבלים ממנו תמיכה מלאה, שעוזרת לנו לחזק את הקהילה היהודית. בשנים האחרונות שיפצנו את בית העלמין בעיר בנדרי וכעת מתחילים בעבודות להקמת בית הכנסת הראשון במדינה בסיוע רב של הנשיא". הרב גוצל מוסיף: "הלוואי שבכל מדינה אירופית יהיו כה אכפתיים לצרכי הקהילה היהודית ויכבדו יהודים כמו שמכבדים כאן, ולנשיא יש חלק משמעותי בכך".
הצעירים בורחים
הלילה יורד על טרנסניסטרייה, ואיתו נסגרים גם רוב בתי העסק המקומיים. אנו עוצרים לאכול במרכז העיר ריבניצה. בשולחן לידנו שלוש בחורות צעירות שיצאו לבילוי, וכמו ישראלים טובים אנחנו מנצלים את ההזדמנות לשאול איך הן רואות את חבל הארץ שבו הן מתגוררות.
"סיימתי לימודים לפני שבע שנים ויצאתי ללמוד כלכלה ברוסיה. מאז אני מסתובבת במדינות שונות באירופה. כאן, גם אם תמצא עבודה טובה, לא תרוויח מספיק כסף", מספרת אנה (25) באנגלית רהוטה ובמבטא כבד. "אני מגיעה לכאן בעיקר לבקר את המשפחה ואת החברים שלי. משעמם כאן, אין לצעירים מה לעשות. אין מקום לצאת, כל הצעירים עוזבים מייד אחרי הלימודים, ומי שנשאר כאן עובד בעבודות לא טובות ושותה יותר מדי. זה לא נעים. קשה למצוא כאן חתן". דקות אחרי שהן עוזבות אנו מקבלים דוגמה חיה. שלושה צעירים שתויים פותחים במריבה. המשטרה מוזעקת במהירות לעצור את השיכור הסורר. עוד לילה בריבניצה.
בבוקר למחרת אנחנו יוצאים מחבל הארץ. טרקטורים עובדים ביום שטוף השמש בשדות צהובים וירוקים, מכינים את הקרקע לחורף המתקרב, הענבים מחכים על הגפנים למנת הקור הצפויה, החשמליות אוספות אנשים ליום עבודה, ותלמידים עם תיקים עושים את דרכם לבית הספר. ברחבה גדולה, מול מה שנראה כבית עם, משחק פעוט במי מזרקה וכמה אנשים יושבים בנחת על ספסל ומשוחחים. בלי טלפון סלולרי, בלי שום הפרעות. "מתי בפעם האחרונה ישבת על ספסל?" שואל אורן. הזמן קפא מלכת בטרנסניסטרייה.
חנן גרינווד
כתב התיישבות (שטחים) ודתות וכתבות מגזין למוספי סוף השבוע
