טיגינה ידועה מאז המאה ה-13. אז נקראה טיגוּן ושימשה נמל נהר לנסיכי מולדובה. היו לה קשרי מסחר עם גנואה ובתקופה מסוימת הייתה שם גם מושבת מסחר ג'נובזית. העיר מצוינת על ידי הנסיך המולדבי אלכסנדרו הטוב ב-1408, כישוב גבול בשם טיאגיאנקצ'ה, במסמך המיועד לסוחרים מלבוב.
ב-1538 נכבשה על ידי צבא הסולטן הטורקי סולימאן המפואר ושמה שונה לבנדר.
ב-1991, עם הכרזת עצמאות מולדובה, פרשה עם טירספול וריבניצה מהמדינה החדשה והצטרפה לרפובליקת טרנסניסטריה.
יהודים החלו להתיישב בעיר בסוף המאה ה-18 . בסוף מאה 19 – תחילת מאה 20 נרשם גידול משמעותי במספר היהודים , אשר נבע מהגירתם מפולין לבסרביה. תוך פחות מ50 שנה הוכפל כמעט פי ארבעה מספר היהודים בעיר – מכ 4500 איש בשנת 1861 לכ 20,000 בשנת 1910 , אז היוו היהודים כ 35% מאוכלוסיית העיר.
בשנת 1940 לאחר העברת בסרביה לשליטת ברית המועצות, יהודים אמידים ומרבית רבני העיר נאסרו והוגלו לסיביר. לאחר הפלישה הנאצית לברית המועצות ב22 ביוני 1941 הצליחו חלק מיהודי העיר להתפנות מזרחה , אך רובם נשארו בעיר. טיגינה נכבשה ע"י הכוחות הגרמנים והרומנים ב 21 ביולי 1941 . מיד לאחר הכיבוש רוכזו כל היהודים של העיר בגטו. מאות יהודים הוצאו להורג במבצר בנדר. ב 31 באוגוסט 1941 נחתם בעיר הסכם טיגינה בין השלטונות הרומנים ובין השלטונות הגרמנים, שבו סוכם על הגלית היהודים של בסרביה ובוקובינה לטרנסניסטריה.
העיר שוחררה מהכיבוש הנאצי ע"י הצבא האדום באוגוסט 1944. לאחר שחרור העיר חזרו אליה היהודים שהצליחו להימלט לפני הכיבוש וגם ניצולים ממחנות העבודה בטרנסניסטריה.
לפי מרשם האוכלוסין שנערך בשנת 1959 התגוררו בעיר 5986 יהודים. במהלך שנות ה-70 עזבו חלק את העיר ועלו לישראל או הגרו לארצות הברית. לפי מרשם האוכלוסין האחרון , שנערך בברית המועצות בשנת 1989 התגוררו בטיגינה 4595 יהודים.
בשנת 1992 , לאחר פרוץ הקרבות בין צבא מולדובה לבין הבדלנים של טרנסניסטריה אירגנה הסוכנות היהודית בשיתוף עם רבה הראשי למולדובה הרב אבלסקי שדאגו לסייע לנמלטים הרבים במבצע לחילוץ היהודים מאזור הקרבות – כ 1500 איש מיהודי העיר הועלו לישראל וחלקם התיישבו בקישינב הבירה.
לאחר תום המלחמה וכינון הרפובליקה העצמאית של טרנסניסטריה המשיכה הגירת היהודים מהעיר. נכון לשנת 2004 נותרו בעיר כ 400 יהודים.
כיום, רק כוחות שלום רוסית מוצבים באזור טיגינה להבטיח את השלום.