בקישינב, המקום ששמו מתקשר עם הפרעות שעשו הגויים ביהודי המקום, מתברר שוב ש'נצח ישראל לא ישקר':
שליחות של דורות
הסבא הגיע למקום בשליחותו של הרבי. הוא הגיע למדבר שממה רוחני, אך כעבור מספר שנים כבר שינתה קישינב את פניה לבלי הכר: במוסדות החינוך התחנכו מאות ילדים יהודים, ואלפים שבו לכור מחצבתם * שלושים שנה אחרי, המוסדות כבר לא קיימים (נסגרו לאחר שמרבית היהודים עלו ארצה והגויים הם שמאכלסים את בתי הספר), השליח הרה"ח רבי זלמן אבלסקי זצ"ל החזיר נשמתו ליוצרה, אך הפעילות נמשכת בידי הרבנית תחי' ובידי צמד הנכדים, שהחלו את העשייה כמעט מבראשית * וגם הם, כמו הסבא, מוצאים עצמם מנסים להזכיר ליהודים שהם יהודים. כולל גם לישראלים שמגיעים למולדובה ושם הם נחשפים ליהדותם * שליחות שעוברת בגנים והכל בזכותה של הברכה המיוחדת
ישראל הרשקוביץ (המודיע)
קישינב, מולדובה
אין הזדמנות שניה לרושם ראשוני אומר הפתגם הידוע, והדברים הללו נכונים גם ובעיקר למראה הראשוני שאתה מקבל מיד עם צאתך משדה התעופה בקישינב ('קִישִׁינָאוּ' – כך זה נשמע בעגה המקומית). העיר הגדולה, בירתה של מולדובה שכיום אחרי התפרקות ברית המועצות הפכה למדינה בפני עצמה, משרה רושם של עיר סובייטית טיפוסית: בנייני ענק אפרוריים חסרי צורה וצבע, נטועים להם בצפיפות לצד מבנים עתיקים מפוארים, שרידים לתקופות זוהר מימים עברו. ושוב מתברר כמה גדול האבסורד: בעוד מוסקבה וערי רוסיה הופכות ומשנות את פניהן לערים מערביות מתקדמות, נראה שדווקא מדינות החסות שהצליחו לפרוק מעל גביהן את עולה של המדינה הקומוניסטית – הן אלו שמתאמצות לשמר את המראה הסובייטי, המשמים והמדכא.
די לנסוע כמה דקות ברחובותיה הראשיים של העיר, בכדי להבין שהרושם אכן משקף את המציאות. מולדובה, שיכולה היתה לשדרג את מעמדה כמדינה מתקדמת ואולי אפילו להצטרף לאיחוד האירופי לפחות כמו מדינות אירופה המזרחית הונגריה ורומניה, לא מצליחה להשתחרר מכבלי העבר. חרף מיקומה המוצלח וקרבתה לאירופה, עדיין השחיתות שפושה במנגנוני השלטון יחד עם העצלות הנרפית ממנה סובלת האוכלוסיה, מונעים מהמדינה לשגשג ולפרוץ קדימה. הדבר מתבטא בין היתר בערכו של ה'ליי', המטבע המקומי, שנמוך אף מהליי הרומני. אך הדבר אינו מונע מהצעירים לחלום, ודווקא לאחרונה זוכה תנועה פוליטית המבקשת להיפטר מהשחיתות ולחבור למערב, לתמיכה ניכרת מהאוכלוסיה.
מי היה מאמין. קישינב. העיר שעצם הגייתה מעוררת אסוציאציות כה מנוגדות בליבו של כל יהודי. מחד, העיר נחשבה בעבר לעיר ואם בישראל. בשנים שבין מלחמת העולם הראשונה לשניה היתה העיר, שנחשבה בתקופה זו כחלק מרומניה, למרכז יהודי חסידי ענק ושוקק. בעיר הוותיקה (בספרים אף מובא שהרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע שהה בה – כך מחכים אותנו הרה"ח רי"י וירצברגר שליט"א) התגוררו יותר ממאה אלף יהודים, כשלצד מאות בתי הכנסת אף פעלו בה כמה ישיבות, בין השאר ישיבת 'תומכי תמימים'.
שמה של העיר הלך לפניה כמעוז יהודי, כך שאף הגויים דיברו בה אידיש. בה בעת, דווקא הצלחתם של יהודיה עוררה את קנאתם של המקומיים, שקמו על היהודים והם טבחו בהם במסגרת מה שזכה לשם 'פרעות קישינב' שארעו בה פעמיים, בשנים תרס"ג ולאחר מכן בתרס"ה. בעקבותיהן ברחו היהודים לא רק מקישינב וממולדובה אלא הם הבינו שמקומם אינו ברוסיה, ואז החלה תנועה של בריחה מכל ערי רוסיה ואוקראינה לעבר ארה"ב וארץ ישראל.
וכאן, בעיר הזו שהיום כל מה שנותרו ממנה הם בקושי הזכרונות, אנו מוצאים את צמד השלוחים הצעירים, ר' מנדי אקסלרוד ור' שמוליק אבלסקי, המנסים להפיח ניצוצות בגחלים העוממות שעוד נותרו בה. אך מה שמייחד את המקום הזה, הוא שהם בעצם מנסים להעלות את האור בעצים בפעם השלישית, לאחר שהסב, רבי זלמן אבלסקי זצ"ל שהיה השליח הראשון של הרבי במולדובה בפרט ובבריה"מ בכלל, עשה את אותה מלאכה שלושים שנה קודם לכן…
בית יהודי חם
את השניים, שכנכדיו של ר' שלמן הם זכו לסייע לו בחייו, כשהגיעו מפעם לפעם כילדים וכבחורים להטות כתף, וכעת ממשיכים בדרכו בהמשך השליחות, אנו פוגשים בעוצמה של ההתוועדות הנערכת לרגל יום י"א שבט, 'יום הבהיר', בבית הכנסת המקומי שאותו גודשת קבוצה של כחמישים צעירים. הצעירים, השומעים בקשב את ה'מאמר' החסידי מאת המשפיע רבי שלמה רסקין שיחי', מנהל מוסדות 'בית רבקה' בצפת, מאזינים לדרשה הנאמרת אמנם במבטא רוסי כבד, אם כי בעברית צחה…
להפתעתנו, אנו מגלים כי הצעירים הם כולם ישראלים שורשיים. הם מתגוררים בארץ, אך הגיעו לתקופה של שנתיים שלוש למולדובה, שבה הם משתלמים בלימודי הרפואה שעלותם זולה יותר מאשר בארץ. אלפי צעירים, בעיקר מקומיים אך גם מוסלמים, נוהרים לאוניברסיטה בקישינב. הצעירים החב"דיים איתרו את הישראלים שביניהם והם מנסים לחבר אותם דווקא בהיותם כאן, למורשת אבותיהם.
מסתבר שבעוד בארץ פעילות שנועדה להחזיר יהודים למקורות נתפסת כ'התערבות' וזוכה לגינוי, כפי שאירע כעת בת"א שם מונע ראש העיר הפעלת דוכני חב"ד ליד בתי הספר, הרי שדווקא כשאותם צעירים יוצאים לחו"ל (ומשום מה, כך אנו מגלים, רובם מוותרים על השירות הצבאי…) הם פתוחים יותר לשמוע ולקבל. הם מתגוררים במעונות הסטודנטים, אך נמשכים בתקופת שהייתם שם לבית הכנסת – הממוקם למרבה הפלא ברחוב 'חב"ד ליובאויטש' – כפרפרים אל האור. כך נוצר מצב שבו צעירים ישראלים שלא שמעו דבר על יהדות בכל שנות לימודם במערכת החינוך הישראלית, רוכשים ידע יהודי והם שבים ליהדותם דווקא כאשר הם עסוקים ברכישת תואר הדוקטור, במולדובה.
כך מתנהלת לה הפעילות במקום בשני ראשים. מחד ישנו את קהל היעד הישראלי, שכולל מטבע הדברים גם יהודים רבים המזדמנים למקום למטרות מסחר ונופש, במקביל לפעילות המכוונת לציבור המקומי. בכמה מדובר? השליח ר' מנדי אקלסרוד מחייך: "תלוי את מי שואלים. הסוכנות שמחשיבה כיהודי כל מי שנולד לאב יהודי, מדברת במונחים של יותר מ15,000 יהודים. אך אם מדברים על יהודים כדת וכדין שנולדו לאם יהודיה, הרי שהמספרים הם יותר באיזור ה5,000"…
אך לא כך היה כאן תמיד. רק לפני 30 שנה הגיע לכאן השליח, הסבא הרה"ח זלמן אבלסקי ז"ל, לאחר שהרבי הורה לו לצאת למולדובה. גם הוא הגיע למדבר שממה רוחני, אך אז היו כאן הרבה יותר יהודים, אם כי הם לא ידעו דבר על יהדותם. "כשסבא הגיע לכאן חיו כאן עשרות אלפי יהודים. במשך 30 שנה הוא קירב רבים מהם, אך מרביתם עלול לארץ. היום נותרו כאן רק בודדים".
הסבא הגיע למולדובה בשנת תש"ן, מיד עם קריסת מסך הברזל ונפילת הקומניזם. בהוראתו של הרבי עזבו רבי זלמן זצ"ל וזוגתו הרבנית לאה תחי', שהיו אז כבר בשנות השישים לחייהם, את העיר קריית גת בה פעלו קודם לכן, והם הגיעו למולדובה. השניים נחתו, תרתי משמע, בעיר הגדולה כשאפילו הויזה שלהם הוגבלה לשלושה חודשים, אך נותרו בה תקופת חיים שלימה של שלושים שנה.
במהלך התקופה חולל רבי זלמן ז"ל, שהוכר בידי השלטונות כ'רבה הראשי של מולדובה', מהפיכה רוחנית עצומה בעיר אך לא רק בה אלא בסביבה כולה. הוא היה בעצם שליח חב"ד הראשון במדינת הענק, כשאחריו ובעקבותיו הגיעו יתר השלוחים שכיום מבעירים את אש היהדות בכל רחבי רוסיה ואוקראינה. בהשראתו קמו בעיר בתי ספר לבנים ולבנות, בית הכנסת הישן (שפעל, אגב, גם בשנות הדיכוי הקומוניסטי) חזר לפעול, לצד מקווה טהרה ואפילו ישיבה וכולל אברכים שפעלו בעיר כשמהם יצאו עשרות ומאות משפחות חסידיות למופת. אלפי משפחות שבו בזכותו ליהדותם, והם ראו ב'רבי זלמן' את רבם ומורם כשהם דבקים בו ולא עושים מאומה מבלי לקבל את ברכתו.
עדות לאותם ימים מצאנו דווקא בכיסאות הדוממים, שעוד נותרו נטועים בצידי המדרכות. מתברר שבשנותיו האחרונות של רבי זלמן ז"ל כשהדרך מביתו לבית הכנסת היתה קשה עליו, הלכו בני הקהילה שנהגו ללוותו לביתו אחר התפילה והם קיבעו כיסאות במדרכה כל כמה מטרים, וכך היה יכול לנוח מידי כמה דקות. היום, חמש שנים אחר פטירתו, הם מצביעים בפנינו על הכיסאות המיותמים ונזכרים בערגה ובקול רווי געגועים: "כאן ישב רבי זלמן"…
בית הכנסת, בכלל, הם אומרים, שב באותם השנים להדרו. בכל שבת הגיעו למקום מאות מתפללים מקרוב ומרחוק. לצידו פעל בית הספר, בית ספר לבנים ובית ספר לבנות לצד גנים, כשבשנות השיא התחנכו בהם מאות תלמידים בכל מחזור. אך במשך השנים לאחר שמרבית הקהילה עלתה לישראל הלכה האוכלוסיה היהודית והתמעטה, והיום בתי הספר אמנם פועלים ועומדים על מכונם – אך מי שלומד בהם הם הילדים הגויים. הם כבר אינם שייכים לקהילה.
אך מרכז העצבים של הפעילות היתה דווקא הדירה הצנועה בת שלושת החדרים שברחוב וואסיל אלכסנדרי. בדירה עמדה ה'באבע' – כך היא מכונה עד היום, לאויט"א, בפי כל בני הקהילה – והיא הכינה סעודות שבת שעבור רבים מאד די בעצם הזיכרון שלהם בכדי להיתקף ברגשי געגועים. "אוי", הם אומרים לך, "סעודות השבת של ה'באבע'… רק הריח גרם לנו להבין שאנו מגיעים לעולם אחר. ואחרי שטעמנו, ומי מדבר לאחר שכבר שמענו זמירות ור' זלמן פתח את פיו, שכבר הרגשנו בעולם הבא ממש"…
גם כעת, כשאנו מבקרים בדירה ומגלים שהסלון אינו אלא המטבח, שבו עומדים כבר בשעה מוקדמת זו של יום חמישי כבר מרבית תבשילי השבת על הסירים המבעבעים, אנו מבינים את עוצמתם של הרגשות. משאך חוצים את המפתן ונכנסים לבית הישן, אפשר לחוש שהגענו לפלנטה אחרת. במטבח הגדול אנו מגלים שני מקררים שחזיתם מליאה עד אפס מקום בתמונות של הילדים, הנכדים והנינים, שפזורים להם היום בכל רחבי העולם, בכל מקום אליו הם יצאו ל'שליחות'. אך בין התמונות אנו מגלים תמונות של משפחות, שהקשר ביניהן ל'באבע' אינו דווקא ביולוגי.
הרבנית מצביעה על התמונות, מפרטת את שמות הילדים אותם היא זוכרת במדוייק בשמותיהם ובגילאיהם, ומספרת בקול מלא נחת כי "זו היתה משפחה של סטודנטים. שלושה אחים שהגיעו דווקא מישראל אך לא ידעו דבר על יהדות. הם אכלו כאן שבת אחר שבת, והנה התמונות מהחתונה אותה שלחו – חתונה יהודית כשרה…" גם בהמשך, לאחר שנולדו לאותם זוגות ילדים, נשלחות כמובן התמונות ל'באבע' שמתפארת בהן כאילו היו חלק מהשבט המבורך שלה.
משפחות אחרות הן משפחות שהתגוררו במולדובה כל השנים, משפחה משפחה וסיפורה. יש ביניהם מקרים קשים ומצמררים כמו אותה ילדת מצוקה, בת לאמא עיוורת, שגורשה מביתה והם התגוללו ברחוב. איכשהו הן הגיעו ל'באבע' ושם הן מצאו בית חם. היום הילדה שהפכה לאמא מתגוררת בישראל, בכפר חב"ד, שם היא מנהלת בית יהודי חסידי למופת כשאמה אף היא חיה עמה ולצידה.
כל ה'יש' הענק הזה צמח לו מתוך הבית הקטן, שממנו פעלו רבי זלמן וזוגתו בלי כל תנאים. באותן השנים הם לא יכלו אף לחלום על ייצור תעשייתי של אוכל כשר, כפי שקיים כיום בכל רחבי רוסיה ואוקראינה (אם כי גם היום התנאים לא מושלמים. מוצרי חלב, למשל, לא מגיעים לקהילה, והפעם האחרונה שבה אכלו משפחות השלוחים גבינה היתה בהיותם בישראל…). "הפכתי למומחית לייצור סלטים שהורכבו רק מירקות בסיסיים", מספרת בחיוך הרבנית, שמצביעה על שורת הסלטים המגוונת שכבר עומדת על השיש. "פשוט, זה מה שהיה לנו, ירקות…"
עם הזמן התמסדה הקהילה, והיום ישנם גם כמה יהודים שעוסקים בייצור של יין איכותי כשר, העושה את דרכו מכאן לריכוזים היהודיים האחרים ברוסיה. אך לרבנית אין זמן להתרפק על הזכרונות. מי שראתה את הקהילה היהודית בשקיעתה, הביאה לפריחתה, חוותה לאחר מכן את שקיעתה הנוספת והיום היא שוב מפיחה רוח חיים באודים העשנים, אינה מבינה מה טעם יש לעסוק בעבר. "חשוב לעשות, לא לדבר", היא פוסקת.
כרגע היא ממהרת לביקורים השבועיים אותם היא עושה בבתי הקשישות. "מדובר במשימה מפרכת, כשגם נכדותיה שמסייעות על ידה לא מעיזות להצטרף למשימה הזו", מספר הנכד, ר' שמוליק אבלסקי, שיחד עם בן דודו ר' מנדי אקסלרוד ממשיך את עבודתו של סבם ז"ל במילוי תפקיד השליחות במולדובה. "היא נכנסת לבתים מוכי דלות ועניות, אין שם לא אור ולא חום, מטפלת במו ידיה בקשישות סיעודיות שמתקשות לתפקד, מביאה להם מעט אוכל וכסף אך מבחינתן הן חיות משבוע לשבוע, מביקור אחד של ה'באבע' לביקור הבא. הביקור הזה זה הדבר היחיד שיש להם בעולמם".
בהמשך יגלה לנו אחד מבני הקהילה שגם היום, כשהוא מבקש להתחזק, הוא עושה זאת בביתה של ה'באבע'. "כשהגעתי לשם לראשונה" הוא מספר, "לא הייתי זקוק לכלום. לא היה צורך במילה אחת נוספת. הגעתי לשם בפעם הראשונה לסעודת שבת עם ר' זלמן. ישבנו 23 איש סביב שולחן אחד, במטבח קטן, וכל מה שאני זוכר הוא שהייתי מסוחרר לחלוטין. האוכל, הריחות, המראות, הקולות, הכל הכה בי בעוצמה וכשיצאתי ידעתי דבר אחד: כזה בית אני רוצה. בית יהודי.
"אכן, זכיתי להקים בית כזה, אך גם היום כשאני מבקש להתחזק, אני פשוט מגיע ל'באבע'. יושב, מסתכל כמה דקות, וזהו. לא צריך יותר".
ברית לא שגרתית
בצהריים מתקיימת ברית מילה בבית הכנסת. הרך הנימול הוא יהודי בן 60 שבימים האחרונים גמלה בליבו ההחלטה לעבור ברית מילה. מיד כשאמר את ה'כן' דאגו השלוחים ר' שמוליק ור' מנדי לנצל את ההזדמנות, והם הזעיקו למקום את המוהל, הרב שטרנהלל, חסיד קרלין המתגורר במודיעין עילית שמוכן להגיע בכל רגע נתון לכל יעד ברחבי העולם עולם בכדי להכניס עוד יהודי בבריתו של אברהם אבינו.
הברית מתקיימת בחדר שהוסב לחדר ניתוח מאולתר בבניין בית הכנסת, כשהמניין שבו נקרא שמו בישראל 'גבריאל בן תמרה' (לאחר אמירת: "או"א קיים את הנימול הזה, לאמו") מורכב מהשלוחים, המוהל, כמה מקומיים ועוד שני יהודים חסידיים שהגיעו לכאן למטרה עסקית מבלגיה וגם הם הופתעו לגלות שהם זוכים להשתתף בברית בלתי שגרתית.
סעודת הברית מבוססת על מיני תרגימא שנאפו בידיהן האוהבות של השליחות, ומסתיימת כמובן בריקוד חסידי נלהב. הרב שטרנהלל, שממריא בעוד שעה קלה מיד בחזרה, מתגלה כאדם שכבר הגיע למקומות נידחים ביותר בעולם ונתקל בכל מראה אפשרי. רק לפני שבוע עמד לצאת ליעד כלשהו בסיביר לעריכת ברית לתינוק יהודי. ברגע האחרון התברר שאמו של הרך הנימול אמנם גדלה כיהודיה, אך לאחר שהגישה את המסמכים החלו לעלות חשדות ותמיהות, ואז התברר שישנו פרט שהיא לא מודעת לה כלל: ההורים שגידלו אותה אינם הוריה הביולוגיים. הם אימצו אותה כשמדובר בילדה גויה. הברית בוטלה אם כן, בעוד האם אינה יודעת דבר על עברה. "אבל זה סיפור שגרתי באוקראינה", הוא מסיים.
מה שכן מפתיע אותו, הוא מי שסייע לו במלאכת הברית. היה זה אחד מבני הקהילה שמשמש כרופא כירורג בתפקידו, והוא מבקש להפוך למוהל מן המניין. הוא דווקא נולד כגוי (בן לאב יהודי ולאם גויה), עבר גיור מהודר והיום הוא נחשב לאחד מעמודי התווך של הקהילה. הוא מקפיד על קלה כבחמורה, בעוד שדווקא אחד מבכירי הקהילה, יהודי שמסוגל גם לחזור באזניך על אימרה חסידית בהיגוי אידישאי, נשוי בעצמו לגויה… עולם הפוך.
אגב, פרט נוסף שאנו מגלים בביקור הוא שהשפה השגורה בפי היהודים המקומיים היא דווקא רוסית, למרות שהשפה הרשמית במדינה היא רומנית. היהודים, משום מה, נוטים יותר לצידה של רוסיה. הדבר בא לידי ביטוי בשפה, במנהגים המקומיים, ובכלל בעמדות הפרו רוסיות שהם מפגינים ובתמיכה, כמעט הערצה, שהם רוחשים לנשיא רוסיה – פוטין. אם יש מישהו שעולה עליו, הרי שהוא דווקא רה"מ נתניהו, את שמו הם מזכירים ביראת הכבוד ממש.
'התוועדות' בקישינב
כך או כך, הקשיים והאתגרים אינם מרפים את ידיהם של השלוחים הצעירים, בני העשרים פלוס, שמבקשים להמשיך את מלאכתו של הסב, ובכך להגשים את התפקיד שהטיל עליו הרבי, תפקיד שטרם הסתיים. הם פועלים לצידו של בנו של רבי זלמן, הרה"ח ר' יוסף יצחק אבלסקי, שמכהן גם היום כרבה הראשי של מולדובה אם כי הוא מחלק את זמנו בין הארץ למולדובה, בעוד ששני זוגות הנכדים הצעירים הם אלו שקבעו בה את מקומם.
ואם אתמול הוזמנו לארוע הצעירים הישראלים, הרי שהיום מוזמנים למקום כל בני הקהילה, כשמדובר ביהודים מקומיים בכל סולם הגילאים, משלושים ועד שמונים. השולחנות נערכים ברוב פאר, מהמטבח הסמוך עולים ריחות מגרים, אך לשאלתנו כמה צפויים להגיע הם לא יודעים לענות. אמנם, הם כמו גם ה'באבע' הרימו טלפונים והזמינו, תלו מודעות והפיצו הודעות, אך עד הארוע עצמו אי אפשר לדעת כמה יגיעו. "בין 20 ל150 איש, ואולי גם יותר", זהו הטווח שהם מרשים לעצמם לספק…
בסופו של דבר, בשעה היעודה בדיוק, מתמלא היכל בית הכנסת. למקום מגיעים כמאה יהודים, שמתכנסים לסעודת 'יום הבהיר'. אך הסעודה אינה שונה מכל סעודה דומה שמתקיימת כעת בכל אחד מבתי הכנסת והריכוזים החב"דיים בכל רחבי העולם. על מסך מוקרנת התוועדות עם הרבי (אם כי השיחה מתורגמת לרוסית), הם שומעים 'מאמר' חסידי, כשאחד מהם, פסנתרן מחונן אך כזה שאינו יודע צורת אות בעברית, מפתיע כשהוא קורא בעל פה את המאמר הידוע 'באתי לגני' לאחר ששינן אותה מתוך מחברת מהוהה. גם הוא מתגלה כאחד משרידי תלמידיו של הסבא ז"ל, שהצליח להפליא לעשות: ללמד יהודי שאינו יודע צורת אות, אף לומר 'מאמר' חסידי בשטף, מתחילתו ועד סופו.
עם זאת, ישנם עדיין אי אלו שרידים מהעבר. כאלו שעדיין זוכרים את קישינב היהודית בתפארתה. מאחד מהם אני שומע כי הוא זוכר את הימים שבהם בית הכנסת היה מלא מפה לפה. הוא עדיין זוכר את המקום המדוייק בשוק העירוני, שבו היה עומד השוחט אליו הגיע כילד עם העוף במטרה לשחטו. "לפני פסח" הוא אומר, "היו עומדים כאן במשך ימים שלמים אלפי יהודים בתורות ארוכים מחוץ לבית הכנסת בכדי לקבל חבילת מצות". אגב, אותה מסורת נמשכת עד היום, וגם אם מאפיית המצות שבמרתף אינה קיימת כבר, אך היהודים נוהרים לכאן לפני כל פסח מכל קצווי הארץ בכדי לקבל חבילת מצות כשרה.
עכשיו הם שומעים דברי תורה, כותבים 'אגרת' לרבי, מקבלים על עצמם קבלה טובה, מכריזים 'לחיים ולברכה' והרגליים נישאות להם אל על. זמן רב לאחר הסעודה עוד ישבו כמה מהם ויתוועדו אל תוך הלילה. הם יושבים לצידו של ר' שלמה רסקין, שומעים, שרים, והבקבוקים מתרוקנים בזה אחר זה. משום מה המראה של כמה יהודים שביום יום לא היית מעלה על דעתך שיש להם קשר ליהדות יושבים ב'התוועדות' ועיניהם נוצצות, דווקא נתפס כאן טבעי. מה שמפתיע אותי הוא כיצד צמד השלוחים, שרק אתמול ישבו עד שעה מאוחרת עם הצעירים הישראלים, איך שמורות עיניהם לא נעצמות למרות שמאז הם נמצאים בפעילות רצופה.
כח הברכה
ברגע של הפוגה אני תופס שיחה קצרה עם ר' שמוליק ור' מנדי. השניים פועלים בהרמוניה, כשהם מבינים זה את זה במבט עין. עם זאת, הם אינם מבינים מה לא ברור בפעילות וממה יש להתרשם. "בסך הכל, אנו כמו יותר שלוחי הרבי בכל מקום. צריכים לעשות מה שהוא הורה, להביא יהדות ליהודים… זה מה שעושים בכל מקום, וזה מה שאנו עושים כאן".
ובכל זאת, לצד 'כח המשלח', כאן יש להם גם זכות אבות. זהו לדעתנו המקום היחיד על פני הגלובוס, שבו השלוחים הם כבר דור שלישי הפועלים באותו מקום, כמובן לצידה של ה'באבע', שגילה כבר נושק לתשעים לאויט"א, ואשר בה הם רואים את הכח המניע בכל הפעילות. מהם אנו שומעים על הסיפור שהיה מפורסם במולדובה, אצל היהודים והגויים כאחד. לפני שיצא לשליחות קרא הרבי לר' זלמן ז"ל ואמר לו 'ואני אברכם' – אתה תברך, ותזכה לכח הברכות. ר' זלמן ז"ל לקח את הדברים כפשוטם, והוא נהג לברך יהודים. בירך ובירך ברוחב לב, והברכות התקיימו.
שמען של הברכות הלך לפניו, ולביתו נהרו מקרוב ומרחוק לקבל ברכה. הדבר היה מפורסם גם אצל הגויים וכך הוא הצליח לחולל אותות ומופתים. בין השאר, העובדה שהרחוב קרוי 'חב"ד ליובאויטש' מקורה באותה כח ברכה: "הגיע אליו מי שהתמודד על ראשות העיר וביקש ברכה. סבא בירך, אך כששאל מה יגמול עמו לכשיצליח בבחירות, ענה לו סבא שיקרא לרחוב שבו ממוקם בית הכנסת בשם 'ליובאויטש', ואכן הוא עמד במילתו".
באותו כח של ברכות הם חשים גם עכשיו. יהודי המקום, לא רק בקישינב אלא גם בעיירות הסמוכות, מלאים הערכה לדמותו של ר' זלמן ואת אותה הערכה הם רוחשים גם לנכדיו. כך, בעוד ילדיו ונכדיו של ר' זלמן פועלים כ'שלוחים' בשורה של יעדים בעולם, דווקא שניים מתוך עשרות נכדיו שזכו לסייע לו בחייו, זוכים להמשיך את דרכו, ובמקומו. הם מנצלים את כח הברכה, ופועלים באמצעותה בכדי לקרב עוד ועוד יהודים ליהדותם.
הם עובדים בקישינב אך לא רק. פעם ופעמיים בשבוע הם יוצאים לישובים הסמוכים, למרחק של שעה ושעה וחצי מהעיר, ומגיעים לנקודות בערים הסמוכות, בנדר, טירספול, אורגייב ובלץ שבהן מתגוררים פה ושם יהודים. "בשבוע שעבר אחד מבני הקהילה התנדב להסיע אותי", מספר ר' שמוליק. "הגענו לבית הכנסת שבו היו בקושי כמה יהודים, וההוא הופתע לגלות שאני נדרש להרים את היד בכל פעם שאני מבקש לסמן שיאמרו 'אמן'. 'הם לא יודעים כלום, מדוע אתה נוסע אליהם'? הוא שאל, ולא הבין שדווקא משום שהם לא יודעים כלום, זו הסיבה שאני אמור להגיע אליהם"…
האבטחה כמכשול
אך בניגוד לשנותיו של הסבא שאז העיר קישינב היתה מליאה ביהודים, גם אם הם לא ידעו דבר על יהדותם, היום הם מחפשים מחטים בערימת שחת. אך לא נואשים. "רק לפני תקופה" מספר ר' מנדי, "הסתובבתי בשדה התעופה וניגשתי למישהו שמשום מה היה נראה לי כיהודי. אמרתי לו שלום והצגתי את עצמי כמנדי מבית חבד. הוא אמר לי בהפתעה: 'אתה הוא מנדי שמתקשר אלי כל שבוע'? ואכן, התקשרתי אליו פעם אחר פעם לקרוא לו אך הוא לא חשב להגיע. אך כשניגשתי אליו פנים אל פנים, הוא כבר התחבר פתאום. היום הוא כבר נוטל חלק פעיל בעשיה".
ולא חסרים להם אתגרים. הם מתלבטים, למשל, כיצד עליהם להזמין יהודים שיבואו לתפילות השבת, בעוד שברור להם שהם אמנם יגיעו – אך ברכב, וכך הם בעצם מכשילים יהודים בנסיעה בשבת. לשם כך הם הונחו להזמין את אותם יהודים להתפלל, אך לומר להם שהם מוזמנים גם אליהם הביתה, לאכול ולישון… מאידך, מה שמציק להם כרגע היא ההנחיה החדשה של ממשלת ישראל, שיחד עם משרד החוץ פועלים למגן את כל בתי חב"ד בעולם. במסגרת ההנחיה הזו הגיע למקום איש המוסד שהצביע על כמה פעולות הכרחיות של מיגון ואבטחה, כשבין השאר הוא דרש מהם להפעיל במקום עמדת אבטחה קבועה שתכלול גם מגנומטר.
ולמרות שהיום הם לא נתקלים בכל גילוי אנטישמי בקישינב (אם כבר, אזי יוצא קישינב, אדם העונה לשם אביגדור ליברמן, הוא זה שמנסה לעורר את האנטישמיות בארץ…), כשהשלטון המקומי אף יוצא מגדרו ונציגיו הרשמיים משתתפים בכל ארוע שבו מוזכרות הפרעות שבוצעו ביהודי העיר, הם מקבלים את ההוראה בלי לערער. "אנו מבינים את הצורך" אומר ר' מנדי, "אך בה בעת הדבר יקשה עלינו. היום בית הכנסת פתוח וכל הרוצה בא. אנו חוששים שכאשר יהיה כאן שומר, שיהיו כאלו שיחששו להגיע וכך לא נוכל גם לא ליצור את הקשר הראשוני".
אך לא נראה שיש להם מה לדאוג. די היה בשהות הקצרה שעשינו לצידם, בכדי להסיק שהם יוכלו להתגבר גם על המכשול הזניח הזה. הם כבר התגברו ומתגברים על קשיים מורכבים יותר. ובכלל, די לראות את המבט הממיס הזה ואת מאור הפנים שעמו הם ניגשים לכל אחד שרק נחשד על ידם כיהודי, בכדי להבין ששום מחיצה לא תעמוד בינם ובין קיום המשימה של החזרת עוד נשמה יהודית לכור מחצבתה.
ואם היהודים המולדוביים ידעו לספר לנו בהתפעלות ובהערצה על ה'מופתים' שראו מכח ברכותיו של הסבא, נראה שהדבקות של הנכדים במטרה, על אף כל הקשיים, מהווה את המופת הגדול ביותר. ובמחשבה שניה, אולי אין זהו מופת. אולי זו כוחה של ברכת ו'אני אברכם', ברכה כפולה ומכופלת של כח הרבי המשלח, יחד עם כוחו ומסירות נפשו של הסב השליח, שעושה את הפירות גם בדורות הבאים…
