הקהילה היהודית חב"ד ליובאוויטש מולדובה

Chabad Kishinev - Rabbi Abelsky

עשרים ואחת שנה חלפו מאז תהלוכת ל"ג בעומר הראשונה שהתקיימה בברית המועצות, בעיר מולדובה שבקישינב. המארגנים ביקשו שוב ושוב את אישור השלטונות, אך הללו לא ידעו כיצד להגיב לדרישה. חופש הדת בחבר העמים רק נכנס לתוקף לפני זמן קצר, והוא לא יכול היה לעכל את העובדה כי עליו לתת אישור למפגן דתי, פומבי ומרכזי, ברחובות העיר…

• עשרים ואחת שנה לאחר אותה תהלוכה – פותחים הפעילים הנמרצים צוהר לארגון התהלוכה הייחודית, ועל הגירוש הברוטאלי שהתקיים זמן קצר לאחר מכן והותיר טעם מר לאחר תהלוכה כה מוצלחת • סיקור מרתק מאת מנחם בן משה

שוטרים חמורי סבר דפקו ביום י"ט באייר תש"נ על דלת משפחת אבלסקי שבקישינב. הדלת נפתחה והם הציגו צו חיפוש וכן צו מעצר וגירוש נגד הבחור זושא אבלסקי, בנו של הרב הראשי הרב זלמן אבלסקי ונגד הרב פנחס וישצקי.

פני הנוכחים חוורו. מישהו העז לשאול על מה ולמה הם מגורשים ממולדובה, אולם התשובה הייתה מתחמקת. רק לאחר לחץ ממושך, המציאו נימוקים שונים ומשונים. הכול הבינו כי לא אלו הסיבות האמיתיות, אלא ההעזה של השניים לארגן תהלוכה יהודית ברוב גאון, ברחובותיה של מולדובה, דבר שאך זמן קצר לפני כן היה אסור בתכלית האיסור. אסור? גרוע מכך בהרבה. זו הייתה עבירה חמורה ביותר.

הסיפור הפך לדיפלומטי ומסובך. ראשי הקהילה הגיעו עד למשרד הפנים של הרפובליקה וביקשו לוותר על גזירת הגירוש אך הללו אטמו את אוזנם ולבם.
מה באמת קרה מאחורי הקלעים? איך התארגנה אותה תהלוכה שהפכה להיות "אב טיפוס" במדינות חבר העמים ובעקבותיה נערכו עוד מאות רבות של תהלוכות במשך השנים? איך התהלוכה יצאה לפועל בניגוד גמור לדעתם של ראשי מערכת הביטחון המולדובית?
סיכויים אפסיים

היו אלו ראשית שנות התשעים. המשטר הקומוניסטי התמוטט וברית המועצות התפרקה לחמישה עשר מדינות עצמאיות, ביניהם רפובליקת מולדובה (שנודעה בעבר כחבל בסרביה).

היהדות לא פרחה במדינה, לאחר שמרבית יהודי מולדובה נספו בשואה. אלו ששרדו את השואה – ציפתה התמודדות עם אימי השלטון הקומוניסטי שדיכא כל פעילות יהודית.
הקשיים התעצמו לאחר התפוררות ברית המועצות, שכן אז הפך המצב האקונומי במדינה לקשה מנשוא. יהודים רבים סבלו ממחסור בגשמיות, וכל זה הצטרף לעשרות שנות דיכוי רוחני – עובדה שמסבירה את חוסר יכולת ההתמודדות הנפשית של יהודים רבים. גלות בתוך גלות.

זו הייתה נקודת הזמן שבה הגיעו שלוחי הרבי מלך המשיח למולדובה. הרה"ח זלמן אבלסקי ורעייתו תוקעים יתד בבירה קישינב בהוראתו וברכתו של הרבי, ופותחים בפעילות אינטנסיבית להחייאת חיי הקהילה היהודית. המשימה שעמדה לפניהם הייתה מורכבת וקשה, ואם נוסיף על כך את גילם שלא היה בשנות העשרים, מסתבר שהייתה זו שליחות שגבלה במסירות נפש של ממש.

לא סוגה בשושנים היתה דרכם: הפחד הנורא אותו הטמיע השלטון הקומוניסטי בקרב היהודים, והערפל שאפף את העתיד הבלתי-ידוע במדינות ברית המועצות – חסם אותם מלהתקרב בגלוי לדרך התורה והמצווה והיה צורך ברור לנקוט בצעדים דרסטיים ומרשימים על מנת לעורר אצלם את הנקודה היהודית.

ואז הגיע ל"ג בעומר, ח"י באייר. הרב אבלסקי החליט: יהודי קישינב אינם שונים מיהודי שאר העולם, וגם במולדובה – לראשונה בהיסטוריה שלה – תתקיים תהלוכת ל"ג בעומר! הרב אבלסקי זיהה הזדמנות נאותה לאירוע מכונן שיעניק מנה הגונה של גאווה יהודית טהורה ליהודי מולדובה שקומתם הייתה שפופה. שפופה מאוד.
כדי לממש החלטה זו היה צריך יותר מאשר קורטוב של "לכתחילה אריבער". באותם ימים, ארגון אירוע רשמי ופומבי ברחובות העיר, דרש התנהלות מול גופים בירוקרטיים שחותם הקומוניזם עדיין נותר בהם. הסיכויים שתהלוכה כזו תתרחש, היו אפסיים… כיום, במבט של עשרים ואחת שנה לאחור, כאשר יהדות רוסיה כולה קמה לתחייה – קשה להבין את המצב המדיני ששרר באותו זמן לאשורו. אולם כאשר שומעים מכלי ראשון את השתלשלות הדברים מפי מארגני התהלוכה – מבינים גם מבינים כמה גדול כוחו של המשלח…

המטרה: לשבור את הקרח
לארגון התהלוכה היו כמה שותפים נועזים וחדורי מרץ: שליח הרבי ורב המדינה – הרב זלמן אבלסקי; בנו שהיה אז בחור, זושא אבלסקי שהגיע לסייע בשליחות מטעם 'עזרת אחים' יחד עם חברו הת' פנחס וישצקי; ר' זאב ביטקין חבר הקהילה היהודית; מר סלווה אימס, חבר הקהילה היהודית וקבלן במקצועו, אשר יחד עם רעייתו, בנו אידי ובתם לילי, התמסרו לארגון התהלוכה.

היתה זו התהלוכה הראשונה במדינות חבר העמים, ומטרתה הייתה לשבור את הקרח הרוסי. הסיכון היה בהתאם. בשנה שלאחר מכן, ל"ג בעומר תנש"א, כבר התקיימו תהלוכות ל"ג בעומר בכמה ערים ברחבי ברית המועצות שבהם כבר כיהנו שלוחי הרבי.
עשרים ואחת שנה לאחר אותה תהלוכה – פותחים בפנינו הפעילים הנמרצים צוהר לארגון התהלוכה הייחודית, כל אחד מהם מנקודת מבטו האישית.
הרב זלמן אבלסקי: בימים הסמוכים לל"ג בעומר התחלנו בהכנות לתהלוכה הראשונה בברית המועצות. המטרה הראשונה היתה להשיג אישור רשמי לתהלוכה ברחובה של עיר, ולשם כך מינינו למשימה זו את אחד מתושבי המקום – ר' זאב ביטקין.

ר' זאב הוא מיקירי הקהילה שעלה לארץ ישראל, ומתגורר כעת בחברון, מקיים חיי תורה ומצוות מלאים ומקפיד על קלה כבחמורה. בימים ההם, ר' זאב היה חבר באגודה היהודית ששמה המלא היה "אגודת תרבות יהודית רפובליקה מולדובה". זו פעלה כארגון תרבות יהודי שלא הזדהה עם תורה ומצוות באופן גלוי. אולם יחד עם זאת ר' זאב היה שותף פעיל בכל מה שארגנו בבית הכנסת.

גם במולדובה נעשה תהלוכה!
ר' זאב ביטקין: ימים מספר לפני ל"ג בעומר, כינס ר' זלמן בבית הכנסת את חברי הנהלת הקהילה שזכיתי להיות אחד מהם. 'בכל העולם עושים תהלוכות ל"ג בעומר' הכריז, 'וגם במולדובה נעשה תהלוכה!'

"הכרזה לחוד – ומציאות לחוד. הפחד מהשלטון היה עדיין בעורקיי כמו שאר חברי לאסיפה, תושבי המקום. למרות חופש הדת שנכנס לתוקפו אף אחד לא ידע כיצד להתמודד מול השלטון בדרישה כזו, שעלתה על כל דמיון לאחר שנות עריצות השלטון הקומוניסטי. אך נחרצותו של ר' זלמן לא נתנה מקום למחשבות.

"מיד לאחר האסיפה יצאתי עם ר' זושא אבלסקי לתחנת המשטרה, ונפגשנו עם המפקד הראשי של קישינב. כאשר שמע שאנחנו מבקשים לצעוד במרכז העיר עם שלטים – חשכו עיניו. הוא פשוט לא ידע כיצד להגיב לדרישה. חופש הדת רק בחבר העמים נכנס לתוקף לפני זמן קצר, והוא לא יכול היה לעכל את העובדה כי עליו לתת אישור למפגן דתי, פומבי ומרכזי, ברחובות העיר…

"הוא דחה אותנו הלוך ושוב בתירוצי סרק, וכל לחצינו לא הועילו כלום. בינינו לבין עצמנו הגענו למסקנה כי תשובה חיובית ואישור – אפילו בלתי רשמי – מהמשטרה, לעולם לא נקבל. מבחינת המשטרה, היה עלינו לקיים את האירוע היהודי בחצר בית הכנסת, ולא ברחוב. אך ר' זלמן אומר שהתהלוכה חייבת להתקיים ויהי מה… צריכים לשבור את הקרח".
ר' זושא אבלסקי: "לא רק מפקד המשטרה לא הבין מדוע אנו כה מתעקשים לקבל אישור לצעוד עם שלטי יהדות ברחוב הראשי, גם היהודים, חברי הקהילה, לא עיכלו את פשר הרעיון ה'מוזר'. בדמיונם היה זה מחזה שלא ניתן להעלות על הדעת: שיהודים ילכו ברחובות ויצהירו בריש גלי שהם יהודיים??! ועוד עם אישור משטרתי?! זה כבר היה הרבה מעבר לכלי שכלם… בעיני היתה זו עובדה חיה, קשה ומכאיבה, שלימדה יותר מכל על מלאכתם הנבזית של שונאי ישראל – לקעקע כל קשר וזיקה ליהדות, לאמונה הגאה בקדוש ברוך הוא במשך שנות הזעם.

"או אז הבנתי את מעלתו של ר' זאב. גם הוא, כאחרים, התלבט והתחבט. אולם לבסוף התעלה על הבנתו והשגתו ויצאנו יחד להשיג את האישורים. במבט לאחור, ניתן להגדיר את פנייתו למשטרה כאקט של 'מסירות נפש'…
"לאחר שהבנו סופית שהמשטרה לא תתן אישור באופן רשמי, החלטנו לפעול באופן של 'לכתחילה אריבער': התהלוכה תצא בזמן ובמקום המיועדים גם בלי אישורים, ובעזרת ה' יהיה בסדר.

"כעת פנינו לארגן את שאר הפרטים הקשורים בהצלחתה של התהלוכה. רצינו מאוד שכל היהודים ישתתפו בתהלוכה ויתחברו לנקודת הגאווה היהודית.
"התחלנו בראש ובראשונה מהמעגל הקרוב: מתפללי בית הכנסת. אלו עודכנו בקשר לפרטי התהלוכה. שאר ידידי הקהילה קיבלו טלפון אישי לביתם. לא ידענו לשער כיצד תתקבל ההודעה אצל כל אחד, והאם אכן יגיעו. ההכנות לתהלוכה נעשו בלב הולם, מתוך מתח וסקרנות מה ילד יום ל"ג בעומר…"

הרב זלמן אבלסקי: "למרות הזמן הקצר שעבר מאז שהגענו לשליחות בקישינב – במקום פעלה כבר ישיבת "תומכי תמימים" שקיבלה את אישור וברכת הרבי שליט"א, ובאותה תקופה למדו בה כבר 30 בחורים!

"התמימים נרתמו למשימת הפירסום: הם עברו בין היהודים ברחבי העיר ויידעו אותם על המפגן היהודי הגדול שיתקיים ביום ל"ג בעומר במרכז העיר. ביקורי בית התקיימו במיוחד לרגל התהלוכה כדי לשכנע את הספקנים שהפחד כרסם בליבם, וקיום מצוות ברחוב נשמע להם מופרך ובלתי הגיוני.

"תחום ייחודי נוסף היה העיתונים המקומיים. לאחר מאבק איתן ומערכת הסברה מאסיבית – הסכימו בסופו של דבר העיתונים המקומיים לפרסם על התהלוכה!"
ר' זאב ביטקין עדיין זוכר היטב כיצד הרב זלמן אבלסקי ריכז את הבחורים הצעירים ודיבר איתם בלהט על פירסום התהלוכה בין התושבים. היה עליהם להירתם למשימת ביקורי הבית. "גם אני הצטרפתי למשימה" – מספר ר' זאב – "והיתה לכך עוד סיבה: מתוקף היותי חבר באגודת התרבות היהודית, שהיתה במוצהר מנותקת משמירת הדת היהודית וכדומה – רציתי מאוד לחבר בין חלקי הקהילה היהודית בקישינב, ולהביא לידי כך שיהיה אירוע המשותף לבית הכנסת וליהודים שלעת עתה אינם מבקרים בבית הכנסת…

"מקום התאספות התהלוכה היה לא פחות ולא יותר אלא ברחבת תחנת הרכבת, מול אולם גדול ומכובד; משם יצאה תהלוכה מרשימה ומיוחדת לעבר מרכז העיר. התרגשות עצומה ניכרה על פני כולם, כמו גם מתח רב בקרב המארגנים. איש לא ידע כיצד המשטרה תגיב, והאם תחליט להרוס את התהלוכה, לפזר את משתתפיה ואולי אף לעצור חלק נכבד מהמשתתפים – דבר שלגמרי לא היה מופרך. אולם בינתיים הכול התנהל כרגיל".

התהלוכה יצאה אפוא לדרך ללא אישורים מהמשטרה, אך זו לבסוף אישרה בדיעבד את התהלוכה, מתוך אילוץ וקביעת עובדה בשטח. הם סייעו לנתב את צירי התנועה בהתאם.
ר' זאב: "לאחר התהלוכה התכנסו כולם באולם גדול שם נערך כינוס גדול ומרשים. המקהלה שלנו שרה שירים באידיש ושירים שר' זלמן לימד אותנו, הילדים הכריזו את שנים-עשר הפסוקים. הכול היה מאוד יפה ומרשים, אי אפשר לתאר זאת במילים.. גם כשאני נזכר בזה כעת, אני כל כך מתרגש…

"קודם לכן לקחנו צייר גרפיקאי יהודי, שכל משפחתו התקרבה במשך השנים לאידישקייט ומתגוררים כיום בארץ הקודש, אדי אימס שמו, שצייר את השלטים בצורה מיוחדת, הן בשפה המקומית ובעברית. את השלטים הללו החזיקו מאות הילדים שצעדו בגאון יעקב במרכז עיר הבירה קישינב.

"המיוחד היה שגם הורים שהגדירו עצמם כאינם שומרי מצוות, השתתפו בתהלוכה שכביכול היה אירוע דתי למהדרין. היה חשוב לי לאחד את שני החוגים שקרובים יחסית, ולדאוג להם ככל יכולתי יחד עם רב הקהילה הרב אבלסקי.

"הילדים והוריהם התייחסו לתהלוכה ולחלקיה השונים ברצינות רבה. כל דבר היה בבחינת "דף חדש" שלמדנו בהיסטוריה היהודית, כי לא ידענו כלום, וכל דבר שר' זלמן לימד אותנו, הרגשנו – ההורים והילדים במולדובה – שאנו מתקדמים בעוד צעד לקראת מימוש יהדותנו. שכן עד אז, גם אם כולם ידעו מה הוא יהודי, גם אם במעורפל, אך כיצד מתנהג יהודי, זאת אף אחד לא ידע.

"וכך מפעולה לפעולה שקיים בית הכנסת, הזהות היהודית הלכה והתעצמה".
ר' אברהם ביטקין, אז ילד בתהלוכה וכיום מאנ"ש ברחובות, מעלה מקצת מן הזכרונות שעדיין שמורים באמתחתו מאז:
"התארגנו לתהלוכה כרגיל, אך לנו זו הייתה הפעם הראשונה. המדריכים והמדריכות סידרו אותנו קבוצות קבוצות; ידי ההורים אחזו בשלטים גדולים, ואנו צעדנו בשירים ובסיסמאות. החוויה שאני זוכר זה מעל לכל "גאווה יהודית" בפעם הראשונה ברחוב.

"כאמור התהלוכה יצאה מ"בית עובדי הרכבת" (dom jeleznodorojnikov), משם צעדו אל עבר אולם ענק במרכז העיר, שם נערך הכינוס, אמירת שנים-עשר הפסוקים הגרלת פרסים. במרכז הכינוס היה מופע של מקהלת ילדים שארגן אבי, ואני הייתי אחד מילדי המקהלה.
"זו היתה תהלוכה שהותירה רושם עצום. אני זוכר גם את התהלוכות שהתקיימו בשנים שלאחר מכן, אך אין כמו הפעם הראשונה, גאווה יהודית במיטבה, זמן קצר לאחר קריסת מסך הברזל".

התמונות הייחודיות ההן, מאותה תהלוכה 'בראשיתית', לא משות מנגד עיניו של הרב זלמן אבלסקי, רבה הראשי של מולדובה, על אף שעברו מאז עשרים תהלוכות נוספות.
"התהלוכה היתה ארוכה במיוחד וצעדה במשך כשעתיים וחצי במרכז עיר הבירה מתוך מטרה מוצהרת לגלות את הניצוץ היהודי אצל יהודים רבים שהחביאו את יהדותם כל השנים וגם לאחר המהפכה פחדו עדיין לגלות את זהותם היהודית. הייתה לנו מטרה לשבור זאת, להציג בגאון את הגאווה היהודית בחוצות.

"התהלוכה עברה דרך בית הכנסת המרכזי ברחוב חב"ד ליובאוויטש במרכז העיר קישינב, והמשיכה דרך הרחוב הראשי: לנינה, עד לתחנת הרכבת בעיר, ומשם צעדו אל האולם הענק לכינוס צבאות השם. בכל מקום בו עברו היהודים, עצרו האנשים ברחוב והביטו במחזה הנהדר, לראשונה בחייהם…

"לאחר התהלוכה התקיימה התוועדות גדולה בבית הכנסת למאות היהודים שהגיעו לשמוח בשמחתו של רשב"י, שמעו על ל"ג בעומר, כמובן לראשונה בחייהם, ועל הרבי מלך המשיח שדואג לכל יהודי בקצה העולם!

"לאחר התהלוכה, אנשי העיר כבר הכירו אותנו, חסידי חב"ד, הפועלים במרץ רב בעיר. זו הייתה 'פעולה נמשכת' גם לאחר מכן. בסוכות הקמנו סוכת ענק ברחוב הראשי; חנוכייה מוארת הרשימה ביופייה את הרחוב הראשי בעיר, ולאחר שנה שוב התקיימה התהלוכה גדולה ברחובה של עיר.

האם זכיתם לקבל תשובה מהרבי על התהלוכה המיוחדת הזאת?
הרב זלמן אבלסקי: "לאחר התהלוכה אכן התיישבתי וכתבתי דו"ח מפורט לרבי, כנהוג אצל חסידים, והמענה שקיבלנו בעצמאות המזכירות היה "נתקבל מכתבו. ות"ח ת"ח. להוסיף בפעילות וכו'".

השלטונות מגרשים
השלטונות אכן לא ידעו בהתחלה כיצד להתמודד עם התהלוכה הבלתי חוקית. לאחר אסיפות ממושכות בקרב דרגים בכירים, החליטו לגרש ממולדובה את שני הרבנים הצעירים שבחבורה ר' זושא ור' פנחס, שניהם תושבי חוץ, בתואנה שמצאו 'מתחת לשטיח', ממש כמו בזמני הק.ג.ב. – שאסור היה להם לישון בבית פרטי, וכי היה עליהם להתגורר בבית מלון מכיוון שהם 'תיירים'. טענה זו הייתה מגוחכת כשלעצמה, אך הסיבה האמיתית היתה ברורה לכל.

את אקט הגירוש עצמו זוכר היטב ר' זושא אבלסקי:
"יום לאחר התהלוכה הגיעו ועצרו אותי ואת הרב פנחס וישצקי (כיום הרב והשליח לדונייצק) שהגיע לפני התהלוכה על מנת לסייע. מפקד תחנת המשטרה הודיע לנו שעלינו לעזוב מיידית את המדינה. כשניסינו להבין את הסיבה, דחה אותנו באמתלאות שונות, אך היה ברור לכל שהסיבה האמיתית היא קיום התהלוכה ובכזה 'שטורעם' גדול.

"התחלנו להפעיל קשרים רחבים במקביל למנהיגי הקהילה היהודית. אלו הגיעו עד משרד הפנים של הרפובליקה – אך ללא הועיל! החלטתם הייתה נחושה לגמרי.
"אפשר לומר כי גירוש זה הותיר טעם מר לאחר תהלוכה כה מוצלחת ומיוחדת, שללא ספק שברה את החשיבה הקומוניסטית והוכיחה שניתן וצריך לצעוד כיהודי גאה גם ברחובה של עיר – דבר שפתח פתח אמיתי להמשך הפעילות הענפה במרחבי המדינה ובעיר הבירה".
מסכם ר' זאב: "עד היום שמורות בביתי בחברון מספר תמונות בודדות מהתהלוכה המדהימה שהיתה יפה ומיוחדת".

יהודים מצטרפים בגלוי
כמסופר בגוף הכתבה, בין מארגני התהלוכה נמנו מר סלווה אימס שכיהן כחבר הקהילה היהודית וקבלן במקצועו, אשר יחד עם רעייתו, בנו אידי ובתם לילי, התמסרו לארגון התהלוכה.

משפחת אימס מתגוררים כיום בעיר נשר, והם זכו להיות מאלו שעזרו לאורך כל הדרך מאז הגעת השלוחים הרב זלמן אבלסקי ורעייתו. גם בתהלוכות ל"ג בעומר הראשונה בחבר העמים הם היו מהחלוצים לסייע ככל האפשר.

לב אימס מספר: "מאז שהגיע הרב אבלסקי למולדובה, סייענו לו ככל שניתן ובכל דרך אפשרית: אם בקניית מוצרים ואם בהובלת חפצים במשאיות, ובכל דבר.
"כשהגיע ל"ג בעומר, דאגתי להביא את קרשים לשלטים של התהלוכות, והבן שלי צייר את השלטים איתם צעדו הילדים. בתי לילי היתה גם היא בתהלוכה עם שאר הילדים שמאוד התרגשו מהמצעד הזה. באותו מאורע נדלק בנו הניצוץ היהודי.

"בני אדי ובתי לילי היו באמצע לימודים; הוא למד אדריכלות ועיצוב והיא למדה עיצוב וביצוע, שניהם היו בקשר עם הקהילה היהודית ובית הכנסת, והשתתפו בשיעורי התורה שקיים הרב אבלסקי. לקראת התהלוכה חיפשו מי יכין את השלטים לצייר; שניהם ואני אתם יחד התגייסנו למשימה.

"היום בני מכהן כמהנדס הראשי של הבניין החדש בבית הרפואה 'הדסה' בירושלים, ובתי מנהלת מחלקת גרפיקה ממוחשבת. אני תמיד אומר להם שהתחלה הטובה ביותר שלהם במקצוע היתה בהכנת השלטים לבית הכנסת בל"ג בעומר…"
• • •
הגברת סילביה (לבית גורבוך) אימס מספרת: במשך כל השנים חיינו בסתר כמו שאר היהודים בחבר העמים. לא סיפרנו לאיש דבר על עצם יהדותנו. בקושי רב שמרנו על החגים וגם זאת באופן שאף אחד לא ידע לא ישמע. היה פחד נורא שלא ישלחו אותנו לסיביר. תמיד זכרנו וידענו שאנו יהודים. אני אישית נצר למשפחת רבנים מכובדת ששמרו הכל כהלכה, יתר משפחתי נספה בשואה האיומה.

"כשנולד בננו אידי, ידענו שצריך לעשות ברית מילה, אך לא היה למי ולאן לפנות. האמת שפחדנו מאוד מעונש נקשה במחנות העבודה בסיביר. אחותי הביאה לי סידור, שבעצמי איני יודעת כיצד שמרה עליו, ואת הסידור הנחנו במיטת הילד. לפחות אנו עושים משהו במקום ברית מילה, 'ניחמנו' את עצמנו…

"אך האושר האמיתי הגיע כשר' זלמן והרעבצן לאה הגיעו לקישינב. הזהות היהודית וקיום המצוות הפכו באחת לשגרת חיינו. כמו שאר חברינו היהודים שהתפקדו לאגודה אחת והחלו לפקוד תמיד את בית הכנסת. מיד עם הגעת ר' זלמן, הוא הודיע שעושים ברית מילה לכל מי שרוצה. הוא סיפר כי בקרוב יגיע מוהל, לראשונה מזה 30 שנה המוהל יהודי בקישינב…
"שמחתנו לא ידעה גבולות. סוף סוף נוכל למול את בננו היקר אידי כפי שהתורה מצווה. בד בבד עזרנו לר' זלמן בכל מה שניתן בראשית דרכם בארץ זרה להם. סייענו להם בארגון סעודות שבת, ליל הסדר, וכמובן תהלוכת ל"ג בעומר. תהלוכה בקישינב לא היה דבר פשוט כלל ועיקר. גם אם היו יהודים שהסכימו להשתתף בסעודת שבת או להגיע לליל הסדר, אבל לא לצאת לרחוב ולהצהיר בגלוי על יהדותנו? אך הקשבנו להסבריו של ר' זלמן מהי התהלוכה, מה צריך לעשות, ו…יצאנו לדרך.

"לפני התהלוכה קנה בעלי את המוצרים הנדרשים על מנת להכין שלטים, ויחד עם בני אידי שלמד אדריכלות ואומנות, ואחותו לילי שלמדה אף היא אומנות, ציירו והכינו את השלטים לפי ההוראות של ר' זלמן; כמו להדליק נרות שבת ושלט של 'צבאות השם', ועוד. התאספנו כולם במרכז העיר ומשם צעדנו בתהלוכה מרשימה ברחוב המרכזי של העיר. הילדים צעדו בראש, ואנחנו ההורים פשוט התלווינו כדי לשמור עליהם… האמת היא שממש חששנו שיקרה להם משהו רע. אף אחד לא ידע כיצד השלטונות יגיבו נוכח ילדים ההולכים ברחוב נושאי שלטים בשפה זרה…

"ר' זלמן ורעייתו פשוט החיו אותנו וליוו אותנו לאורך כל הדרך עד עלייתנו ארצה. עד היום אנו בקשר מתמיד עם המשפחה הנפלאה הזו, משפחת אבלסקי, עם הילדים והנכדים בארץ, ומגיעים לשמחות שלהם והם לשלנו…"

לקבלת פרטים נוספים וסיוע אנא פנו לבית חב"ד באימייל:
לחץ כאן

הצטרפו לקבלת עדכונים